פרשת וירא – "כי ידעתיו אשר יצוה את בניו.."
בפרק יח פסוקים יז-יט – קטע בפנ"ע מעין "אפיזודה" בין שליחת המלאכים ע"י אברהם לבין ההודעה על השמדת סדום.
(יז) וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה.
(יח) ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ.
(יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו.
(יז) וה' אמר- ביטוי נדיר המורה על הרצון והתכנית האלקית.
העמק דבר– וה'– "הוא ובית דינו (1) חקרו שראוי שלא לכסות עפ"י שלשה טעמים בדבר-
(יח) טעם ראשון– "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום" – "לאותה אומה שתהיה גוי גדול ועצום".
"ונברכו בו כל גויי הארץ"- "כל האומות כשיהיו נצרכים לדעת איזה ענין בהכרח, לא יהיו מוכרחים לשאול באוב ושאר מיני כישוף, אלא יבואו לנביא בישראל ויגד להם.. וא"כ יהיו נברכים אומות העולם בו לדעת מה פעל א-ל, ומשום זה מהראוי שגם אברהם שורש אומה זו ידע ג"כ מה שיגיע לגויי הארץ בזמנו".
(יט) טעם שני– "כי ידעתיו"- רש"י– לשון חיבה.. "שהמחבב את האדם, מקרבו אצלו ויודעו ומכירו" וחזקוני.
הרמב"ן מביא 2 אפשרויות: 1) גדלתיו ורוממתיו. 2) לשון השגחה וזה עפ"י יסוד הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' יז- יח,נא) שהשגחת ה' בעולם השפל הוא לשמור על הכללים, וגם בנ"א מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישים אליו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל.
ורבינו בחיי (שם,יט) "וצריך שתשכיל כי ההשגחה בעולם השפל במין האדם היא כללית ופרטית. ובשאר בעלי חיים היא כללית לא פרטית, רק בכלל כדי לקיים המין. וההשגחה הפרטית שבמין האדם נחלקה לשני חלקים: השגחה בו לידע כל פרטי מעשיו
ומחשבותיו, והשגחה בו להגין עליו ולהצילו מן המקטרגים. ההשגחה בו לידע כל פרטי מעשיו, היא בכל אדם מישראל או מן האומות,. ההשגחה בו להצילו מן המקרים, אין זה בכל אדם ואפילו בישראל כי אם בצדיקים שביניהם ..וזה לשון "כי ידעתיו"
שההשגחה בו ובשאר הצדיקים להצילם ממקרי בני אדם". וזה שיטת הרמב"ן וביתר ביאור.
ממשיך ההעמק דבר -מלשון ידיעה והיה ראוי לכתוב והודעתיו בהפעיל "אבל באשר ידע אברהם כמה ענינים נסתרים, עפ"י עמל ויגיעה בחכמת התורה, הרי זה כאילו ידע מעצמו, אלא שגם זה התעורר לדעת, הוא ע"פ סייעתא דשמיא לדעת כל חכמה ומוסר.. וזה דבר הטעם השני באשר הוא יודע הרבה בעמלו, כדי שימצא במה ללמד את בניו ואת ביתו על כן ראוי לגלות לו ענין שיצא ממנו דבר מוסר מה שלא יוכל להגיע לידיעה זו ע"י עמל ויגיעה…והנה בידיעה זו של סדום ומה שהגיע לה,
היו כמה דרכי מוסר לדעת דרך ה' בעונשי הרשעים".
טעם שלישי– "למען הביא"- "שראוי לגלות לו כדי להביא על אברהם את אשר דבר עליו שיהיה אב המון גויים, וראוי לאב לחוש על קיומם ואולי יועיל בתפילתו עבורם. ..וכן עשה אברהם אבינו והתפלל עבורם, אע"ג שידע שאנשי סדום רעים וחטאים, אלא משום שהוא אב המון גויים, ודרך האב לבקש רחמים אפילו על בנו שהוא יודע שמעשיו רעים מאד".
ומביא הרמב"ן (יח) "והנכון כי השי"ת דבר בכבוד אברהם, אמר הנה הוא עתיד להיות לגוי גדול ועצום ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה, לכן לא אכסה ממנו, כי יאמרו הדורות הבאים איך כסה ממנו, או איך נתאכזר הצדיק על שכניו החונים עליו ולא
ריחם ולא התפלל עליהם כלל. והגלוי אליו טוב ויפה, כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני ה' אוהב צדקה ומשפט, כלומר, שאני עושה משפט רק בצדקה, ולכן יצוה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי. והנה, אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו, יתפלל לפני להניחם וטוב
הדבר,ואם חייבין הם לגמרי גם הוא יחפוץ במשפטם, ולכן ראוי שיבוא בסוד ה'".
כלומר שיש כאן חשבון היסטורי איך העולם בדורות הבאים יסתכל על הנהגת אברהם וילמדו ממנו, וצריך זהירות גדולה איך ענין סדום יתפרש בראי ההיסטורי, ולכן ראוי אברהם שיבוא בסוד ה'.
רש"י (יז-יח) מביא טעם אחר למה הקב"ה לא להסתיר מאברהם את התכנית האלוקית. "אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן,..קראתי אותו אברהם המון גויים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב, שהוא אוהבי. ופשוטו,וכי ממנו אני מעלים והרי הוא חביב לפני להיות גוי גדול".
ובעקבותיו בא הרשב"ם (יז) – "ואילו העיירות מנחלת בניו הם..ואיך אחריב קרקע שלו או קרקע בניו שלא מדעתו" יוצא לפי רש"י (בפירושו השני) ולפי הרשב"ם שמכיון שאברהם ובניו הם הבעלים על ארץ ישראל, ולכן לא שייך שלא להודיע לאברהם על חרבן חמשה כרכים מארצו.
ורד"ק (יח) – "ואחר שבזכותו הם עומדים (גויי הארץ) הנה הוא עיקר העולם ודין הוא שאודיענו".
האור החיים (יז) – הסיבה שלא נאה לכסות מאברהם, מכיון שהוא הציל את הסדומים בחרבו ובקשתו עם לוט,נוגע הדבר אליו לדעת מה יעשה בהם.
המשך חכמה (יז-יח) הולך גם בכוון הזה ומוסיף שהרי אם אנשי סדום יכרתו, לא יכירו התבל בטובתו של אברהם ובפרט שאין לו בנים. לכן אמר "ואברהם היו יהיה לגוי בדול ונברכו בו וכו' " ,אף אם יהפך סדום, כי שמו ישאר לברכה
בקרב הארץ.
"כי ידעתיו" – רבים חיפשו מקור לכך שיש לחנך את הבנים במצוות עשה (ולא רק חינוך ללימוד תורה שהמקור שלו ולמדתם אותם את בניכם – דברים יא,יט) הרמב"ם מביא (בהלכות מאכלות אסורות יז,כח) "אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו
לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו וגו'.
מציין המשך חכמה שדברי הרמב"ם מדברים רק על ההפרשה מאיסור ולא על חינוך למ"ע, וגם המקור שלו מהכתובים (משלי כב,ו) ואילו הפסוק שלנו מציין בפירוש "למען אשר יצוה את בניו וביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" – בצורת ציווי ומהתורה.ומפה משמע שיש מצוה על האב לחנך גם את הבנות "ואת ביתו" (2)