פרשת מקץ- "אבל אשמים אנחנו"
לאחר שיוסף מחליט לאסור את שמעון האחים עושים חשבון נפש.
מב,כא- "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת".
ומסיק הרד"ק (כא) "למדנו בספור הזה, כי כשתבא צרה לאדם, ראוי לו לפשפש במעשיו, ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה, ושיתחרט עליו ויתודה לפני הא-ל ויבקש ממנו כפרה".
אך יש לשים לב שגם בשעה קשה זו הם עדיין שלמים עם המכירה, רק מפריע להם שנקטו במידת האכזריות, ולכן בזה הולכים כנגדם מידה כנגד מידה.
מטיב לבטא זאת הספורנו (כא) "והיינו אכזריים נגד אחינו, אע"פ שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו, וכנגד מדת אכזריותנו זה האיש מתאכזר נגדנו". וספורנו לשיטתו (לז,יח) שהם ראו את יוסף "כנוכל ומתנקש להמיתם, בעוה"ז או בעוה"ב או בשניהם, והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו". (1) וכן כאשר האחים מוצאים כסף באמתחותיהם "ויצא ליבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו" (שם,כח) מבאר הספורנו "והנה המכירה לא היתה מאיתנו להרע מפני
שחשבנוהו לרודף ובן מות, ומה שלא הרגנוהו היה על צד החסד בהיותו אחינו".
הרמב"ן (כא) מבאר- "חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשכם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו" ומקורו ממדרש בראשית רבה (צא,ח) ..ר"ל בשם רבי יוחנן בר שאילה אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק, אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו". "והכתוב לא סיפר זה שם: 1) או מפני שהדבר ידוע בטבע, כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו, וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, 2) או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, 3) או שדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר".
וכן שיטת אור החיים (כא) שגנאי לצדיקים להתאכזר על אחיהם "..ועוד להם לאות כיון שנתייחד שמעון מזה ידעו כי דבר יוסף היא הסובב, כי זה הוא היועץ עצה רעה על יוסף"
העמק דבר (כא) מחדש ש"ויאמרו איש אל אחיו" זה רק שמעון ולוי, שהם ראו רק את עצמם אחראים לגורלו של יוסף. והם סברו שהמכירה של יוסף לא היה בעוול, שהיה ראוי לכך, אבל האכזריות של הקשחת הלב מהתחננו אלינו הוא נחשב לאון. וכמו שנחשב לחטא ליעקב צעקת עשו, אע"ג שבעיקר הענין לא היה חטא. "והיה דברת האחים האלה בהתוודותם לאמר "על כן באה אלינו הצרה הזאת" מדויק "אלינו"- שניים, אנחנו ולא כולם, וא"כ אין ספק במי למסור אלא באחד
משנינו, ובזה היה אפשר שישבו שניהם, ושמונה יובילו תבואה".
רעיון זה שהתביעה היא על האכזריות ולא על עצם המכירה, מזכירה גמרא בבבא מציעא (פה.) על רבי שהיה עגל שהיו מובילים אותו לשחיטה. הלך העגל והחביא את עצמו תחת קפלי בגדו של רבי ובכה, שלא רצה להשחט. אמר רבי לעגל, לך לשחיטה לכך נוצרת! אמרו ברקיע כיון שאינו מרחם על היצורים יבואו עליו ייסורים. זאת אומרת שאע"פ שרבי צדק שהעגלה נועדה לשחיטה, היתה עליו תביעה מהשמים על כך שלא ריחם על העגלה שחסתה בצלו,ולכן באו עליו ייסורים.
שם,כב- "ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש"
וצריך להבין האם התשובה של ראובן היא רק בבחינת "אמרתי לכם", הרי אין בכך כל תועלת?
מסביר הספורנו (שם) "שלא היה מתכוין להמיתכם כשעשה מה שעשה כאשר חשבתם, אבל היו מעשיו באשר הוא ילד, בלתי פועל לתכלית מכוון. וגם דמו הנה נדרש. אין החטא הנדרש עתה האכזריות בלבד, כאשר חשבתם, אבל גם דמו שחטאתם לשפוך דם נקי, שלא היה בן מות כאשר חשבתם, והנה בלי ספק מת בעבדותו. זאת אומרת שאין ראובן מטיח כלפי האחים דברי קנטור בעלמא, אלא מתקן את השקפתם הפסולה כלפי יוסף, שכאילו הוא אדם בוגר ושוקל מעשיו, אלא הוא ילד,ויש להתייחס אליו בהתאם, ולכן אין פה רק עוון האכזריות אלא "גם דמו הנה נדרש". הסתכלותו של ראובן על יוסף כילד מופיע גם בפנייתו לאחים אחרי מכירתו "וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא". (לז,ל)
והכלי יקר מסביר (שם) שמכיון שיוסף רק בן 17 ועדיין לא בן 20 שרק אז עונשין אותו בבית דין של מעלה, ולכן אין לו דין משפט מות.(2)
דברים דומים מצאנו ברמב"ן (שם) "והנה ראובן ענה להם שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה שלא תחטאו כי ילד הוא , ומפני נערותו חטא לכם, וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו ועתה גם דמו, עם האכזריות אשר אתם אומרים הנה נדרש.
או יהיה פירושו גם דמו אע"פ שלא הרגתם אותו ידרוש השם מכם דמו, ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם, כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ,ולא נסה לעבוד. ומסיים בדברי בראשית רבה (צא,ח המובאים ברש"י)
וגם (בא לרבות) דמו ודם הזקן, כלומר מלבד דמו של יוסף גם דמו של יעקב נדרש.
החזקוני (שם) טוען שיוסף התכוין לקחת את ראובן למאסר בהיותו בכור האחים, אך לאחר שראובו אמר אל תחטאו בילד לא רצה לצערו ולקח שמעון שהיה גדול אחריו.
העמק דבר (שם) – ראובן אומר לשמעון ולוי שהם טועים בכך שהאחריות למכירה היא רק עליהם, כי יתכן שנהרג או מת מרוב צרות ולא היה חייב מיתה, ונדרש דמו מכולנו שאנחנו כולנו חייבים בדבר כי הם לא התנגדו למכירה ,וא"כ
אין לבחור אחד או שניים למאסר.
אור החיים (שם) (3) מחדש שיש כאן תוכחה של ראובן, שהוא אמר על תחטאו בילד, דהיינו אל תפגעו בו או אל תמכרוהו כי האדם וגם הנכרים הם בעלי בחירה, והם יכולים להרוג את יוסף גם אם הוא איננו אשם, ואילו ראובן הציע
לזרוק את יוסף לבור, אפילו יש בו נחשים ועקרבים, כי בעלי חיים אינם יכולים להזיק ללא צו אלקי. ולא שמעתם – פירוש לא הבנתם את דברי."ומה שאמרו שהצרה באה על האכזריות ושלא קיבלו התחננותו ולעולם בגוף המעשה לא עשו עולה,
לא כן הוא אלא גם דמו הנה נדרש, כי חייבים הם בשליחות ידם בו, ונתונים היו בסכנת מרגלות שהוא משפט מות".
כאן מתחיל הפיוס בין יוסף לאחיו ולכן "ויסב מעליהם ויבך" (שם,כד) רש"י -לפי ששמע שהיו מתחרטין, והפיוס הפנימי מצדו של יוסף, והחרטה מצד האחים ילך ויגבר עד שיוסף יתודע אליהם.