פרשת ויגש- העוד אבי חי? דרשת בית הלוי
לאחר שיוסף מתודע לאחיו הוא שואל אותם "העוד אבי חי? שאלה זו תמוהה שהרי כל דברי יהודה בויכוחו עם יוסף היה רק שחושש לצערו של אביו וכמו שאמר "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי"(מה,לד) "ואתה כבואי אל
עבדך אבי והנער איננו איתנו" (שם,ל) וגם תיכף אחרי שהאחים מגיעים פעם שניה למצרים שואל אותם יוסף "..ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי. ויאמרו שלום לעבדך אבינו עודנו חי.." (מג, כז-כח) והלא מאז
בואם למצרים לא נסעו משם ומה מקום יש לשאלם שנית?
בבראשית רבה (צג,י) עה"פ "העוד אבי חי" מביא "אמר אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא שנאמר (תהילים נ,כא)
"אוכיחך ואערכך לעיניך על אחת כמה וכמה".(1)
שואל בית הלוי (מה,ג) 1)איזה תוכחה יש כאן לשבטים, רק נבהלו מההודעה הפתאומית, שלא עלתה כלל על דעתם כלל שזהו יוסף? 2) למה המדרש מתחלק לשניים, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, מהו דין ומהו תוכחה?
3) וגם שהמדרש האריך בלשונו, ואמר לשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא שנאמר "אוכיחך ואערכה לעיניך", ויש להבין אומרו לפי מה שהוא, וגם מה הוא הראיה מן הפסוק?
מבאר בית הלוי שהמדרש מפרש שהפסוק עוד אבי חי,לא נאמר דרך פיוס, כמו בפסוק שאחריו ששם הוא מזכיר "אני יוסף אחיכם" הזכיר להם אחוה שהוא הוראה להם שמחשיבם לאחים. מה שאין כן בפסוק הראשון שאמר להם רק אני יוסף ולא הזכיר להם אהבה ואחוה כלל. ובהודע להם שהוא יוסף לא היה להם שום פיוס, רק אדרבה נתוסף להם יראה ופחד, בהודע להם שזה האיש הוא יוסף שגמלו לו רעה, והן עתה נפלו בידו וביכולתו לעשות בהם כרצונו,
ולפי השכל יתנקם בהם, והרי גם אח"כ כשכבר ראו טוב לבו עליהם, ומ"מ כשמת יעקב חששו "..ויאמרו לו ישטמנו יוסף והששב ישיב לנו.." (נ,טו) .
ומפרש המדרש שמה שאמר יוסף "העוד אבי חי" לא היה בגדר שאלה וכמו שהוכחנו שאין מקום לשאלה כזו בכלל, אלא הוא בגדר תמיה ופליאה, ה' התימה, ואמר להם בלשון תמיה "אני יוסף העוד אבי חי" כמתמיה ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה. ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, שכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין, וא"כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. ואם יעקב יוכל לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימין. וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשיקח ממנו בנו אהובו, סידר להם מעשה עצמם, ונבהלו מתוכחתו כי הוא סתירה וקושיא מעצמם על עצמם.
וזהו שסיים המדרש לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא, שגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו, ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו כיצד סותרים זה את זה,שעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ, שהרי כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כא,א), ולמשל מי שאינו נותן צדקה, סובר בדעתו שיש לו תירוץ, כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של ההכרח מבני ביתו עד שאין בכוחו לפזר על האחרים, וא"כ בתירוץ זה יוקל עונשו הרבה. אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון, כמו להשיג איזו תאוה האסורה או כבוד או עבור מחלוקת, ומדוע בעסק העבירה לא עצרוהו כובד הפרנסה, ונסתר בזה התירוץ ויוגדל עונשם כפליים, וזהו שאמר במדרש ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, שהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו.
וזהו שחלקם המדרש לשניים יום דין ויום תוכחה. דין הוא עצם העבירה, והתוכחה הוא הויכוח שמראים לו מעשיו ממעשה אחר על זו, ויוגדל העונש עליהם עד שאיו לו גם קצת התירוץ שהיה דומה לו להנצל על ידו.
וזהו מה שמסיים המדרש לראיה על דבריו מהפסוק שנאמר (תהילים נ,כא) "אוכיחך ואערכה לעינך" שהפסוקים הללו מראים איך מעשיו סותרים זה את זה. "אם ראית גנב ותרץ עמו" (שם,יח) – שעם הגנב כשיבא לידך אתה מקבלו
בסבר פנים יפות וגם לא תדבר עליו רעה ודופי,וכן אם מנאפים תהיה ברצון ותשתתף עמו בעסקיך, וזהו היפך התורה שאה"כ "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקוטט" (תהילים קלט,כא) ,ואתה לא עשית כן רק אתה ברצון ובאהבה עמו. אז אדם יכול לתרץ לעצמו "לעולם יהיה דעתו של אדם מעורב עם הבריות" (כתובות יז.) "והוה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" (אבות א,טו) "ובקש שלום ורדפהו" (תהילים לד,טו) ועוד תירוצים שיכול אדם לרמות את עצמו בהם. והוסיף הפסוק (שם,כ)"תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי" להיפך שאם ראית ת"ח תחפש עליו אולי תמצא בו איזה דבר שאינו הגון, והאדם הכשר תדבר עליו בקביעות ובישיבה ותתן עליו דופי, ואז לא יעצרך טענה זו של לעולם יהיה דעתו של אדם וכדומה מהטענות, וא"כ שני המעשיות סותרות זו את זו.
וכן בענייני לימוד תורה אשר הרבה אנשים פוטרים עצמם מחיוב הלימוד יען כי הוא סבור שהוא בטבע גס השכל. אבל כשנתבונן רב השכל נמצא בו בעסקיו בעניני העולם הזה לרמות ולהשיג פרנסתו. וכמו שמופיע בתנא דבי אליהו זוטא (פרק יד)
"פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום, ומצאני אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ כנגדי, ןאמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין. אמר לי רבי יש לי דברים שאני משיב,בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה.
אמרתי לו מה מלאכתך? וא"ל צייד וכו'. אמרתי ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים נתנו לך דעת, ולדברי תורה שכתוב (דברים ל,יד)"כי קרוב אליך הדבר מאד" לא נתנו לך דעת, מיד היה מרים קולו ובוכה, אמרתי לו אל ירע לך שכל באי עולם
הם משיבין תשובה זו על אותו עניין שהם עוסקים בו, אבל מעשיהם מוכיחין עליהם".