פרשת וישלח- עיונים במעשה שכם
א."כי חפץ בבת יעקב"
בראשית (פרשת וישלח) פרק לד
(א) ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ.
(ב) וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אותה וישכב אתה ויענה.
(ג) ןתדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנער וידבר על לב הנער.
(ד) ויאמר שכם אל חמור אביו קח לי את הילדה הזאת לאשה.
(ז) ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה.
(ח) וידבר חמור אתם לאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אתה לו לאשה.
(יא) ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה אמצא חן בעיניכם ואשר תאמרו אלי אתן.
(יב) הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי את הנער לאשה.
יג- יז -בני יעקב מתנים את נתינת דינה לשכם בכך שהם מלים את כל הזכרים.
(יח) וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור.
(יט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו.
ענין שכם ודינה נראה לכאורה נובע מתאוה חמרית גרידא וכפי שדורש רש"י (ב) וישכב אותה– כדרכה ויענה– שלא כדרכה.
וגם בהמשך (ד) "ויאמר שכם אל חמור אל חמור קח לי את הילדה.. משמע מצד התאוה- היופי כמו שנאמר על שרה "בת כ' כבת ז' ליופי" (רש"י כג,א) וכן כשמאיימים על האשה הסוטה אומרים לה "הרבה ילדות עושה" (סוטה ז.)
וכפי שמפרש שם רש"י "וגורם לנערה ילדה שתבא לידי קלקול".
ובהמשך (ח).."שכם בני חשקה נפשו בתכם" וחשק כידוע מבטא תאוה וכפי שכתוב אצל אשת יפת תואר "וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (דברים כא,יא) וכדברי רש"י (שם) "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
אך כבר בפסוק ג' נאמר "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, ויאהב את הנער וידבר על לב הנער". וכדברי הרש"ר הירש (ג) "תחילה עינה אותה מתאות חושים, אחר רותק ע"י החן הנמשך עליה, הטבעי והמוסרי, וביקש לעצמו יחס קבוע.
והמלבי"ם (ג) עומד על שני הביטויים ותדבק נפשו וויאהב. דבק נפשו– מצד המעלה ששניהם היו בני נשיאים, ויאהב את הנער-אהבת הערב מצד יפיה, ולכן דבר על לב הנער– כי אחרי שסרה התאוה הבהמית, התחרט על שעינה אותה וידבר על לבה לנחמה מצערה ויגונה.
הספורנו (ג) כדרכו במילים ספרות מבטא רעיונות גדולים. ותדבק נפשו– על הפך באמנון ותמר אחר ששכב אותה. מה כוונתו?
נעיין בשמואל ב פרק יג: (י) ויאמר אמנון אל תמר הביאי הבריה החדר ואברה מידך ותקח תמר את הלבבות אשר עשתה ותבא לאמנון אחיה החדרה.
(יא) ותגש אליו לאכול ויחזק בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי.
(יב) ותאמר לו אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת.
(יג) ואני אנה אוליך את חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך.
(יד) ולא אבה לשמע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה.
(טו) וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ויאמר לה אמנון קומי לכי.
(טז) ותאמר לו אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני ולא אבה לשמע לה.
(יז) ויקרא את נערו משרתו ויאמר שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה.
נראה שמובנים הם דברי הספורנו. אצל שכם המעשה התחיל באונס ונגמר בדבקות ואהבה, ואילו אצל אמנון זה התחיל מאהבה הקשור ליופי שלה (שם,א) ונגמר בשנאה
שהיתה יותר חזקה מהאהבה אשר אהבה, והגיע עד כדי כך שאמנון לא מזכיר את שמה "שלחו נא את זאת מעלי" מרוב שנאה הוא לא מזכיר אפילו את שמה.(1)
נחזור לשכם ודינה. שכם אוהב ודבק נפשו בדינה אך יש לו בעיה כיצד יסביר לאביו חמור את רצונו להתחתן דווקא עם יהודיה, החסרים פלסטיניות בשכם?
ולכן הוא אומר לאביו קח לי את הילדה הזאת לאשה (ד) וכפי שהבאנו לעיל ילדה מבטא יופי, תשוקה. אצל שכם לא נזכר בשום מקום שהוא מתייחס לדינה כילדה, אלא כנערה (ג -פעמיים,יב) או כבת יעקב (ג,יט) . וחמור קונה את הטענה של בנו. את זה מבטא חמור בפסוק ח' – ..שכם בני חשקה נפשו בבתכם.. חשק מבטא רצון נמוך של תאוה גופנית. אך יחסו של שכם לדינה שונה לחלוטין. "ולא אחר לעשות כי חפץ בבת יעקב.." (יט) חפץ הוא ההפך מחשק. חפץ מבטא רצון עליון, אידיאלי "ה' חפץ למען צדקו" "ואתם תהיו לי ארץ חפץ". וכפי שמפרש הספורנו (ג) "בשביל שהיתה בת יעקב הנכבד בעיני האומות, כאמרו אח"כ כי חפץ בבת יעקב". והכתוב מנמק שהסיבה ששכם לא אחר למול כי חפץ בבת יעקב.(2)(3)
חמור כשמו כן הוא הוא רואה רק את הצד החומרי שבעולם, ולכן שכם צריך להסביר לו שהמניעים שלו באים מצד התאוות. אך שכם לעומת זאת יש לו ראיה רוחנית יותר וכפי שמביא השם משמואל (וישלח תרע"ב) בשם אביו שמה שכתוב בשכם והוא חפץ בבת יעקב, לא מפאת צורתה רק מפני שהיא בת יעקב, ושכם הוא מלשון חלק כמ"ש (מח,כב) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", והוא חשב שיש לו ג"כ חלק במציאות העולם אף במדרגת יעקב, וזה הפך מבחינת גר צדק שצריך שיאמר יודע אני ואיני כדאי .האור החיים (מט,ט) מביא – שנשמת שכם ממקום גבוה מאד שממנו יצא רבי חנינא בן תרדיון שמרומז בארץ רחבת ידים (לד,כא), ומחדש השם משמואל שהמקום ששמו שכם יש בו טבע שגורם ביושביו התנשאות שיהיה כל אחד בפני עצמו חלק ולא יבטל עצמו בפני כל. "והמידה הזאת אם זה לטוב אין טוב ממנו, ואם זה לרע אין רע ממנו. לטוב, כאשר יאמר בשבילי נברא העולם, עשה מצוה אחת אשוריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לטובה. ויהי עז כנמר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו וירהיב עוז בנפשו ויגבה לבו בדרכי השם, ואם לרע ח"ו היא מידת עשו הרשע וגורמת גסות הרוח ועזות פנים עד שאין תרופה למכתו".