פרשת וישב- "הגזירה אמת והחריצות שקר"
בראשית פרק לז
(יג) ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני
(יד) ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה.
(טו) וימצאו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש.
(טז) ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רעים.
(יז) ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן.
מספר שאלות
1) הכיצד יעקב שולח את יוסף לשכם מקום מוכן לפורענות וכי יעקב אינו מודע לכך שהאחים שונאים אותו, וכי לא היה יכול להסתפק לשלוח אחד מעבדיו?
2) יוסף עונה- הנני. רש"י (יג) "לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו" ואם כן מתגברת התמיה באיזה זכות יוסף מסכן את עצמו?
הד לטענה זו אנו מוצאים במדרש (בראשית רבה פד,יג) שמצאנו שיעקב טוען כלפי יוסף "הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מחתתכין, יודע היית שאחיך שונאים אותך, והייתי אומר לי הנני" מכאן אנו למדים שאמירתו של יוסף "הנני" שכנע את יעקב שאין סכנה לחייו.
3) למה התורה מאריכה בכל פרטי הליכתו של יוסף, ולמה יוסף שרואה שישנם הרבה עיכובים אינו חוזר לאביו?
לשאלה השלישית מתייחס הרמב"ן (טו) "ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור בו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיע עוד , כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם.. שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום".
דברים דומים אנו מוצאים אצל רבי אברהם בנו של הרמב"ם "מתחילה שמר יעקב לבל ימצא יוסף עם האחים לבדם אחר שידע כי שונאים הם, ומ"מ "אין עצה ותבונה" כי בהגיע העת שהועידו מן השמים למכירתו כבר נשלח למקומו ע"י יעקב אבינו בעצמו, שאמר לו "לך נא את שלום אחיך" ומזה נתגלגל דבר המכירה למצרים."
על השאלה הראשונה והשניה ניתנו מספר הסברים:
הר"ש גנצפריד (ספר אפיריון) – שכם הוא מקום מקודש ששם זכה אברהם אבינו לגילוי שכינה, וסבר יעקב שזכות קדושת המקום תגרום שלא יארע שום תקלה.
רד"ק – חשב שמיראת בניו את אביהם לא יעשו לו רע, ואילו היה חושש לא היה שולחו ומוסיף- "וכל המעשה הזה סיבה מאת הא-ל בורא עלילות על בנ"א, כדי שירדו אבותנו בסיבה זו למצרים, כאשר גזר בין הבתרים". וזו בעצם דרשת רש"י (יד) מעמק חברון "והלא חברון בהר..אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך"".
את היסוד של הרמב"ן אנחנו רואים גם אצל יהודה בפרק לח. פנייתו של יהודה למי שחשב שהיא זונה מוזרה, שאדם בדרגתו פונה לאשה כזו פחותה.
וגם לא מובן איך יהודה לא מזהה שזאת כלתו, וכפי שמדייק הספורנו (טז) "גם אחר שנטה אליה את הדרך לא הכירה, שאם היה מכירה היה מדבר בה בשביל בנו,ולא-ל יתברך
נתכנו עלילות, שרצה שיהיה זרעה מיהודה שהיה יותר שלם ורצוי מאלה, וממנה יהיה משיח צדקנו".
ואור החיים (כו) שואל למה לא נתחייב יהודה על כך שהוא בא על תמר שהיתה בחזקת גויה, דבר שאסר בית דינו של שם? "לזה תירצו רבותנו (ב"ר פה,ח) כי מה' מצעדי גבר ולא נתכנו עלילות". (1)
וזה מסביר כיצד יהודה נותן כערבון לתמר את חותמו ופתילו ומטהו – הדברים הכי אישיים זה כמו שאחד יתן היום, תעודת זהות, דרכון ופלאפון.
ובענין המעשה המוזר של יהודה מביא המדרש (בראשית רבה פה,ח) "אמר רבי יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, אמר לו יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גדולים עומדים. "ויט אליה את הדרך"(טז) – בעל כורחו שלא בטובתו. זאת אומרת שיהודה היה אנוס, וכל זאת שתתקיים התוכנית האלקית בהבאת
משיח צדקנו.
רבי צדוק הכהן מלובלין מביא בספרו צדקת הצדיק (אות מג) "פעמים יש אדם עומד בנסיון גדול כל כך עד שאי אפשר לו שלא יחטא ..מכל מקום יצר גדול כזה אי אפשר באדם לכופו. והוא אונס גמור ואין בזה עונש אף דעשה איסור כיון שהיה אנוס". וזו בעצם היה מצבו של יהודה כתוצאה מהפגישה עם המלאך הממונה על התאוה, ולכן לא מצאנו שנענש. אך מסייג- "אבל האדם עצמו אין יכול להעיד עצמו בזה, כי אולי היה לו כח לכוף היצר".
נסיים בדברי המדרש (בראשית רבה פה,א) "כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ראובן היה עסק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ותעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".