בס"ד מקראה– תנאים ואמוראים שמות ספרים ראשונים ראשוני האחרונים האחרונים חכמי זמננו ממני
פרשת שלח- פרשת המקושש
במדבר פרק טו
(לב) "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת.
(לג) ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה.
(לד) ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו.
(לה) ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה.
(לו) ויציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה".
נקודות לעיון:
1) מה בא ללמדנו ההקדמה "ויהיו בני ישראל במדבר" והרי זה ידוע וכיצד זה מתקשר לפרשתנו?
2) מי היה המקושש- מהו זהותו?
3) מתי אירעה הפרשה?
4) למה קושש- מה המניע?
5) על איזה מלאכה עבר?
6) למה "לא פורש מה יעשה לו הרי "מחלליה (של השבת) מות יומת"? (שמות לא,טו)
1,3) רש"י (עפ" ספרי) "בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה".
אנו לומדים מדברי רש"י שהמילה במדבר בא ללמדנו שמיד שבאו למדבר חילל זה את השבת ולא קודם לכן. ושזה קרה מיד שישראל נכנסו למדבר, ואם כן למה חיכו עד פרשת שלח שהיה בשנה השנית לצאתם ממצרים, בכדי לכתוב את הפרשה?
ואפשר לומר שהתורה שנתה את הסדר בכדי להסמיך את ענין המקושש לפרשת המרגלים לומר ששני העוונות עיכבו את כניסת ישראל לארץ.
רבינו בחיי (לב) במדבר בא להפליג את עוון המקושש, שאע"פ שהיה במדבר וראה ירידת המן המורה על חידוש העולם, בא לחלל שבת ולבוא כנגד אמונת החידוש. או שזה הצדקה נוספת להשארות בנ"י במדבר- מרגלים, מחללי שבתות, ומזלזלים במצות ציצית ולכן סמיכות הפרשיות. (1)
שיטתו ושיטת הראב"ע, הרמב"ן, החזקוני ותוספות (בבא בתרא קיט: ד"ה אפילו קטנה) שפרשת המקושש אחרי המרגלים, והרמב"ן (לב) מסביר את הציון שהיו במדבר שאז (אחרי המרגלים) נגזר עליהם להשתהות במדבר.
והחזקוני (לב) שהמדבר בא להדגיש שבניגוד לנסכים וחלה שמצוותן רק בארץ, שבת קיימת גם בחו"ל- במדבר.
4) וזה מתחבר לדברי התוספות (ב"ב קיט: ד"ה אפילו קטנה) המביא מדרש שצלפחד נתכוין לשם שמים, שהיו אומרים ישראל, כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים שוב אין מחויבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים.
והיה לעם ישראל סיבה לחשוב שהמצוות לא חלות עליהם, מכיון שנגזר עליהם לא להכנס לארץ ישראל והרי עיקר קיום המצוות דווקא בארץ (עפ"י הרמב"ן ויקרא יח,כה ורש"י דברים יא,ה) ולא הקריבו קרבנות ציבור במדבר, לכן בא המקושש ומוכיח להם שהמצוות חלות גם בחו"ל.(2) המהרש"א (חידושי אגדות.שם) מביא אפשרות שצלפחד לא היה חייב מיתה מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכיון שהמלאכה היתה רק בשביל ללמד את עם ישראל,אך מכיון שהעדים לא ידעו זה נחשב ל"דברים שבלב שאינם דברים". (3)
"וימצאו איש מקושש עצים" משמע שחיפשו, ומחדש הספרי – מלמד שמנה משה שומרים וימצאו אותו מקושש. ומחדש העמק דבר (לב) שהדור היו פרוצים בחילול שבת כפי שמתואר בספר יחזקאל (פרק כ'), משום כך הוצרך משה וב"ד להעמיד שומרים ומשגיחים, כמו שעשה נחמיה הפחה בשעתו בשביל שהיו פרוצים (נחמיה יג,טו-כב) וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקכט,ד) "חייבים ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו משוטטים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה".
2) לגבי זהות המקושש מביא התוספות (ב"ב קיט: ד"ה אפילו) הסובר כשיטת רבי עקיבא (שבת צו.) שלומד שזה צלפחד מגזירה שוה "ויהיו בנ"י במדבר" "אבינו מת במדבר" (כז,ג)הנאמר בבנות צלפחד. וכן נוקט הזוהר. ובתרגום יהונתן בן עוזיאל (שם) גברא מדבית יוסף, ויש שפירש שכונתו לצלפחד. לעומ"ז רבי יהודה בן בתירא (בשבת צו וספרי.) אומר, עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפחד מקושש היה. אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו ואתה מגלה עליו. אלא היה מהמעפילים. (4)
5) ובענין המלאכה שעבר עליו המקושש
הגמרא במסכת שבת (צו.) מביאה מספר דעות: שמואל – מעביר ארבע אמות ברה"ר. והמדבר נחשב רה"ר כל עוד ישראל נמצאים שם- מסכת שבת (ו.) (5) מתניתא תנא– תולש. רב אחא בר יעקב- מעמר.(רש"י-תלושין ומפוזרין היו ועמרן)
ומקשה אור החיים (שם) כיצד גדלים עצים במדבר שאפשר לתלוש ולעמר? "לזה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר, ואמרו ז"ל (במ"ר פי"ט) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש, גם לסברת רב אחא בר יעקב שאמר (שבת שם) מעמר היה יתישב גם כן הכתוב בדרך זה".
6) משה רבינו ידע שדינו של המקושש במיתה שנאמר "מחלליה מות יומת" (שמות לא,טו), אך לא ידע באיזה מיתה ימות. וזה בניגוד לאיש המגדף (ויקרא כד) שבכלל לא ידעו עם חייב מיתה או לא. וכפי שמציין התוספות (ב"ב קיט.) שאע"ג שסתם
מיתה בחנק, מתוך הסברא היה נראה לו שנדון בסקילה כעובד ע"ז, שמחלל שבת בפרהסיא דומה לעובד ע"ז. המהרש"א (חידושי אגדות.שם) מציין שזו היתה טענת בנות צלפחד "בחטאו מת" (כז,ג) שלא חטא רק בכדי שיהא מת, וידעו באיזה מיתה דנים מחלל שבת. וזה מלאכה שאינה צריכה לגופה ,אך מכיון שהעדים לא יודעים זאת, הוי דברים שבלב (כפי שהבאנו לעיל.)
נסכם בדבריו הנפלאים של המשך חכמה (טו,לו ד"ה וירגמו) "והמקושש שעשה לשם שמים ונסקל, עשה הרגש בלב כל ישראל, עד כי בערבות מואב במשנה תורה לא נזכר כלל מהשבת רק בהדברות לבד, כי היה מורא מי שציוה על השבת על שביתתו".
ביאור דבריו- אחרי מעשה המקושש עם ישראל השתפר מאד בענין שמירת השבת, וזה כפי השיטה שהמקושש בא אחרי המרגלים, כי בספר שמות עוד הוזהרו הרבה על השבת- בפרשיות בשלח, יתרו, משפטים, כי תשא, ויקהל. ובערבות מואב
הוזהרו רק בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן. יוצא שהמקושש השיג את מטרתו ועפ"י הזוהר נתכפר עוונו.
..