פרשת נשא- נזיר חוטא או קדוש?
בפרשתנו פרק ו' פסוקים א'-כ"א עוסקים בפרשת הנזיר,והשאלה האם נזירות זה דבר חיובי כי האדם מתקדש, או דבר שלילי שהוא פורש מתענוגות העולם מעבר למה שאסרה התורה?
הגמרא במסכת תענית (יא.) "אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא" וזה לפי שיטת רבי אלעזר הקפר ברבי ולומד זאת מפרשת נזיר "מה תלמוד לומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (יא) וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו (הנזיר)
מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר- על אחת כמה וכמה.
רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש,המצער עצמו מכל דבד ודבר- על אחת כמה וכמה". והוא מסייג זאת שזה דווקא באדם שמסוגל לצער את עצמו ולהתענות, אך אם הוא אינו מסוגל לצער את נפשו, אסור לו להתענות.
התוספות (שם. ד"ה אמר שמואל) מביא סתירה בדברי שמואל שבמסכת תענית הוא אומר שהמתענה נקרא חוטא, וממסכת בבא קמא (צא:) משמע שלא נקרא חוטא, ומתרץ שהוא ודאי חוטא מהק"ו מנזיר,"אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה תענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור, ומכל מקום יש קצת חטא כמו מי שמתענה תענית חלום בשבת,שמצד אחד קורעין גזר דינו, ומאידך נפרעים ממנו שהתענה בשבת, ותקנתו שישב
בתענית לאחרהשבת. דהיינו יש כאן הפסד, אבל הרווח גדול יותר.
הרמב"ם (הלכות דעות ג,,א) "שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא" והוא מביא את הקל וחומר של רבי אלעזר הקפר מנזיר שנקרא חוטא "..לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהיה אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם".(1)
רואים מדברי הרמב"ם שהוא פוסק כרבי אליעזר הקפר שנזירות ותעניות אינם דברים חיוביים וכפי שמאריך בזה הלחם משנה (שם) וזה מתאים באופן כללי ל"שביל הזהב" שלו. אך זה שיטתו לכלל הציבור, אך ישנם חריגים. בהלכות נזירות (י,יד) פוסק הרמב"ם "האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה וכיוצא בזה, הרי זה רשע, ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא,אבל הנודר לה' דרך קדושה, הרי זה נאה ומשובח, ועל זה נאמר נזר אלקיו על ראשו קדש הוא לה'".(2)
דבריו לקוחים כנראה מדברי הגמרא במסכת נזיר (ד:) "אמר שמעון הצדיק : מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד, שבא אלי מן הדרום יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני,מה ראית לשחת שער נאה זה?
אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמי! עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו:כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר "איש כי יפליא לנדור נזיר להזיר לה'".
הרמב"ן (שם.יא) אינו נוקט עמדה אם כדאי להיות נזיר או לא. אך לאחר שכבר טעם מטעם הנזירות,הרי זה חטא לחזור לתאוות העולם. "וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו, כענין שאמר (עמוס ב,יא) "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירום, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (ח) "כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם".
דבריו מזכירים את דברי האבן עזרא (ז) "ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאות".
המשך חכמה (ח) מחדד בהבנת קדושתו של הנזיר. "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'". "פירוש אל תדמה שרק בפעולותיו יתקדש, אבל בעצמותו אינו קדוש. לכן אמר "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. כי הוא נעשה קדוש בעצמותו ונשגב במעלתו, כיון שהוא נפרד מן התאוות ונבדל מן המותרות, ונזהר מכל אלה הוא נעשה זך בחומריותו ונעלה בעצמותו". והוא מסביר שהסיבה שאם אירע לנזיר מת מצוה הוא צריך להביא קרבן, על אף שהוא אנוס "וכי ימות מת עליו בפתע" (ט) זה משום שהוא איש קדוש ורם המעלה, וכמו כהן גדול שהרוצח יושב בעיר מקלט עד מותו, שהיה לו לבקש רחמים על דורו ולא ביקש. והנזיר מעלתו ככהן הגדול, שלשניהם יש "נזר אלקיו על ראשו" ולכן יש לנזיר אחריות לכך שמת. והוא משוה זאת לאריה שאכל אדם ברחוק שלש פרסאות מר' יהושע בן לוי ולא בא אליו אליהו.
מתי נגמרות ימי הנזירות? מקובלנו שסתם נזירות שלשים יום אך כפי שמציין המשך חכמה (יג) מכיון שמטרת הנזירות היא לגדור עצמו מהתאוות והגאוה והמותרות. ולזה אין זמן קבוע. רק כל אחד ישער בנפשו אם זמן זה יספיק לגדור כוחות נפשו,אז די בשלשים או מאה, הכל לפי מה שהוא אדם.והבחינה לדעת מתי נגמר שלמותו ומעלתו,כשהוא מסתכל על עניני עצמו כמביט על מפעלות אחרים, ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו,אז בטוח שיקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבא למותרות. ואדרבא ייהנה מהעולם ויהיה דעתו מעורבת בין הבריות, כי אינו מכונת הבורא שלא יהנו מהעולם, ונזירות היא בגדר רפואה כתוצאה מהחטא. ולכן התורה השתמשה בביטוי , "יביא אותו"(יג) שהיה צריך לאמר "יביא את עצמו" "ולכן דבר בלשון שהוא מביא עצמו כמביא איש זר,ובהשקפה שהוא רואה מעלת זולתו ושוקל במאזני צדק,כן ישקיף על עניני עצמו- ודייק היטב!