בס"ד מקראה– תנאים ואמוראים שמות ספרים ראשונים ראשוני האחרונים האחרונים חכמי זמננו ממני
פרשת חוקת- נחש הנחושת
במדבר פרק כא
(ד) "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך.
(ה) וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל.
(ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל.
(ז) ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם.
(ח) ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי.
(ט) ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי".
נקודות לעיון:
1) מה ענינו של נחש הנחושת ובמה כוחו לרפאות?
2) למה עשה דווקא צורת נחש?
3) הקב"ה אומר למשה עשה לך שרף (ח) ומשה עושה נחש הנחושת (ט) למה משה משנה מציווי ה'?
4) בציווי ה' נאמר "וראה אותו וחי"(ח) ובצווי משה. "והביט אל נחש הנחושת וחי", מהי סיבת השינוי?
רש"י (ח) מביא את דברי המשנה במסכת ראש השנה (כט.) "ואמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים" והמשנה (שם) משוה את זה להרמת ידיו של משה במלחמת עמלק.
ספורנו (ח) "שיהיה הנחש מחומר מורה שריפה, כדי שיכוונו על שריפת הנחש בהבל פיו, אשר כמוהו היה עוונם ויחזרו בתשובה". (ט)"אחר שהבין כונת קונו הסכים לעשותו של נחשת ולא של זהב, כדי שיזכיר להם עוונם מצד מראה החומר ושמו ותבניתו, שעשו מעשה הנחש בהבל פיהם בדברם נגד ה' ונגד פעלו ונגד עמו" וזה פותר את הנקודה השניה שדווקא הנחושת מזכיר להם את עוונם,ואת הנקודה השלישית שמשה כוון לדעת ה' ,ואיננו משנה מציוויו.
ראב"ע (ח) על נס –שיהיה גבוה ויראו אותו הכל. "ורבים השתבשו ואמרו כי זאת הצורה לקבל כח עליונים, וחלילה חלילה, כי הדבר נעשה בצווי השם, ואין לנו לחפש למה צורת נחש, ואם לא כן, יראנו היש עץ שימתיק המים המרים (שמות טו,כה) אפילו הדבש לא ימתקם. ומה טעם לשום דבלת תאנים על השחין (כשחלה חזקיה- מ"ב כ,ז ישעיה לח,כא) ואין בתולדת הדבלה להסיר השחין, והאמת כי נשגבה ממנו דעת עליון". יוצא ששיטתו שאין אנו יכולים להבין למה משה צריך לעשות דווקא צורת נחש כי נשגבה ממנו דעת עליון, וזה בעצם התייחסותו לנקודה השניה.
חזקוני (ט) מביא שהרעיון של נחושת שהוא מבהיק ומבריק, ואע"פ שמחנה ישראל שלש על שלש פרסאות, מי שהיה נשוך רואהו ממקומו. ודווקא נחש ולא בריה אחרת, להודיע נפלאותיו של הקב"ה שכך מידותיו, שהוא מכה באיזמל ומרפא באיזמל.
הרמב"ן (ט) איננו מסכים עם הגישה של האבן עזרא שנשגבה מדעתנו להבין למה משה עשה דווקא נחש, ומביא "שמדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) בויורהו ה' עץ (שמות טו,כה) וכן במלח אלישע במים (מ"ב ב,כא) וידוע בכל דרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם.. וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל, כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם..וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם. וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העיניים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחושת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא שרף.. והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל הנחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה.
יוצא משיטתו שההבטה אל הנחש היה צריך לגרום להם נזק עפ"י הרופאים, אבל דווקא ההבטה גורמת לחיים, לחנך את העם שה' הוא הממית ומחיה. זה מסביר את הנקודה הראשונה והשניה, ואין סתירה בין שרף לנחש (הנקודה השלישית) ששם העצם הוא הנחש, ושרף הוא תואר לנחשים.
הכתב סופר מביא שהעם חטא בשני דברים שדיברו בה' וגם במשה.
על שדיברו בה' צריך להיות נחש כנגד הנחש הקדמוני שהסית כנגד ה'.
ועל שדברו במשה צריך להיות שרף כנגד מה שנאמר בתלמידי חכמים "ולחישתן לחישת שרף".
אולם ה' מחל על כבודו ולכן ביקש שיעשה שרף. ומשה שמחל על כבודו ולא על כבוד קונו ולכן עשה נחש. (1) וזה פותר את הנקודה השלישית.
רש"י (ח) עומד על הדיוק שעמדנו עליו בנקודה הרביעית, שבציווי ה' כתוב וראה, ובציווי משה והביט. שהבטה משמעה הסתכלות יפה יותר מלשון ראה ולכן כל הנשוך- אפילו כלב או חמור נושכו היה מתרפא, אלא שלכך היה מספיק ראיה בעלמא, אך להתרפאות מהנחש לא היה קורה מהר אלא אם כן מביט בו בכוונה.
מוסיף על כך ההעמק דבר (שם) על דרך הפשט שבדבר ה' כתוב "והיה כל הנשוך" שמשמעו אפילו קטנים שאינם בני עונשים, לזה מספיק ראיה בעלמא, אבל אם "נשך הנחש את איש" היינו גדול בעל עונשים, דווקא "והביט"- בהסתכלות. (2)
לימוד גדול לחיים מלמד אותנו הרש"ר הירש (ו,ח) "נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת: הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל, ורק כח הנס של ה' הרחיק אותן מעליו עד כה, והוא הרחיק אותן עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומן. ועתה כל הנשוך יקבע בלבו את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה' ירחיק את הנחשים. כך ירגיש תמיד ב"קיומן" של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותן על פניהם בכל יום ובכל שעה בלא שנהיה מודעין להן; ונמצא שכל נשימה של חיינו תהיה מתנה חדשה של כח ה' וטובו, ונהיה בכל עת בבחינת ניצולים. והנה אדם עשוי להתפייס עם כל גורל- גם עם השיגרה המביאה אותו לידי קוצר רוח משום שלא "זכה בפייס" של מתנה אלוקית מיוחדת – אם רק יראה את עצמו בכל עת כמי שניצל מן הסכנה בחסד ה' וחייו ניתנו לו מתנה.
ומדייק בלשון "וישלח ה' בעם" פירוש "שלח" בלשון קל הוא: לשגר, להניע דבר לקראת מטרה; ואילו "שלח" בלשון פיעל הוא על פי רוב: לפטור דבר ולשחרר אותו, לא לעכב אותו ולא לעצור בעדו, להניח לו ללכת בדרכו הטבעית ולתת לו לנוע כרצונו.
גם כאן אין פירושו: ה' שיגר נחשים אלא: הוא שחרר את הנחשים ולא עיכב בידם. משום כך לא נאמר כאן "נחשים שרפים" אלא הנחשים השרפים; הם היו במדבר מאז ומתמיד, אך עד כה ה' עיכב אותם בכוחו. עתה ה' הרפה מהם והנחשים של המדבר הלכו בדרכם הטבעית – וינשכו את העם. "ה' הסיר את המגן ואת המסך שהקהה עד כה את שיני הנחשים והעלים אותם מן העין. וזו היתה אפוא רפואת הנשוך: יקבע בלבו את דמות הנחש וישווה אותו לנגדו תמיד- והיה כל הנשוך וראה אותו וחי!
נראה לי שכך צריך גם להסתכל על הטרגדיה של שמחת תורה התשפ"ד. הקב"ה לא שלח את הנוחבות והמחבלים ימח שמם לפגוע בנו. הם היו זמן רב על הגדר, מחכים לפעול כנגדנו, אך הקב"ה השגיח עלינו באופן מיוחד כמו שהוא עושה כנגד "נחשים" רבים האורבים לנו תמיד, רק בשמחת תורה מסיבות הידועות לקב"ה, הסיר את השגחתו מעלינו, ואז יכלו להזיק לנו – הסתר פנים. אך ברוך ה' מאז יש עלינו הארת פנים גדולה, בכל הניסים המדהימים שנעשו לנו. ושנזכה שהקב"ה יאיר אור חדש על ציון, ונזכה כולנו במהרה לאורו.